המגן חברה לביטוח בע"מ נ' עופר שלום

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי ואשר דחה את תביעת המבקשת וחייב אותה לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ + מע"מ.

טענות הצדדים

בתמצית, המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים וכי יקשה עליה להשיב לידיה את סכום ההוצאות, נוכח מצבו הכלכלי של הנתבע, בפרט כאשר בא כוחו של המשיב הצהיר בישיבת יום 22.9.08, כי אין למשיב כסף והוא עובד כאיש שליחויות.

מנגד, טוען המשיב כי מדובר בפסק דין כספי וכי ההלכה הנה כי אין לעכב את ביצועו. כמו כן, נטען כי סיכויי הערעור קלושים אם בכלל וכי בכל מקרה, מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן בבעלותו ובבעלות אשתו, בית מגורים ששוויו 1.3 מיליון ₪ לפחות, לעומת משכנתא שרובצת על הבית בסכום כ-600,000 ₪.

דיון

ההלכה בנושא עיכוב ביצוע הנה ברורה ולפיה (ראה ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל [פורסם בנבו],8.5.05):

"בית המשפט יורה על עיכוב הביצוע רק מקום שבו הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. כך ככלל וכך ביתר שאת באשר לפסק דין המטיל חיוב כספי לגביו הנטייה הברורה היא שלא לעכב את הביצוע להוציא מקרים חריגים.... הלכה היא כי על מנת להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתו נדרש בעל הדין העותר לעיכוב הביצוע להראות כי יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. לשם כך אין די בהעלאת טענות כלליות אלא יש להציג תשתית ראייתית מבוססת הנתמכת, ככל הניתן, בתצהיר והמלמדת על קושי ממשי להיפרע מן המשיב". ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון ([פורסם בנבו], 26.11.09).

סיכויי הערעור

מאחר והערעור הנו על פסק דין של מותב זה, סבורני כי מן הראוי שאצא מתוך נקודת מוצא, לצרכי הבקשה דנן בלבד, כי סיכויי הערעור טובים.

יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, מצאתי לנכון, בשולי הדברים, להתייחס לחלק מטענות הערעור. ראשית, אציין כי חרף הפרשנות שניתנה על ידי המבקשת בבקשה דנן, להחלטת כב' השופט מיכאל תמיר בבקשת הרשות להגן לעניין ההתיישנות, המבקשת מצאה לנכון לטעון בסיכומיה, טענות לגופו של עניין בנושא ההתיישנות ולא טענה כי בנושא זה לא ניתנה רשות להגן. שנית כל, גם בישיבה המקדמית שהתקיימה לאחר שהוגש תצהיר העדות הראשית של המשיב, שכלל את טענת ההתיישנות (ראה סעיפים 6.3 ו-54 – 60 לתצהיר), לא טען בא כוח המבקשת כי הנושא כבר הוכרע. שלישית, גם לגופו של עניין, סבורני כי דין טענות המבקשת להידחות. בהחלטה בבקשה לדחייה על הסף נקבע במפורש על ידי כב' השופט תמיר, כי הוא אינו קובע עמדה סופית לגבי נושא ההתיישנות. עוד יצוין כי בהתנגדות ולאחר מכן גם בתצהיר העדות הראשית, הרחיב המשיב את הנימוקים להתיישנות. להרחבה זו לא באה כל התנגדות מצד המבקשת. בכל הנוגע להחלטת כב' השופט תמיר בבקשת הרשות להגן, הרי שלדידי, אין דרך סבירה אחרת לפרש את ההחלטה (עמ' 4, פסקה שלישית), אלא בדרך שלפיה הוחלט ליתן רשות להגן גם בטענת ההתיישנות וזאת נוכח טענת השיהוי. יש לפרש את המילים "טענה זו" כמתייחסת לטענת ההתיישנות. אחרת ואם נלך לפי הפרשנות של המבקשת, יהפכו המילים "אולם, יחד עם זאת" אשר באותה פסקה, לחסרי ערך ולנטע זר ולא ברור בהחלטת בית המשפט. מאחר והחלטתי כאמור לצרכי בקשה זו, לצאת מתוך נקודת מוצא שלפיה סיכויי הערעור טובים, איני מוצא מקום לפרט את דעתי ביחס לשאר טיעוני הערעור וסיכוייהם (כגון שאלת ההתיישנות גופה ושיעור שכר הטרחה וכו').

מאזן הנוחות

האם המבקשת הוכיחה כי יהיה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. סבורני כי התשובה לשאלה זו חיובית. הצהרת בא כוחו של המשיב לגבי מצבו הכלכלי, די בא למעשה כדי להעביר את נטל הראיה אל המשיב, כדי להראות כי חרף הצהרה זו, לא יקשה על המבקשת לגבות ממנו את ההוצאות שנפסקו, ככל שהערעור יתקבל. המבקשת עמדה למעשה בנטל הראיה להוכיח כי יקשה עליה לגבות הכספים חזרה מהמשיב, מכוח הצהרת המשיב עצמו.

המשיב טוען כי על שמו ועל שם אשתו רשומה דירת מגורים בשווי 1,310,000 ₪ לפי מחירון לו יצחק והמשכנתא שרשומה על הדירה עומדת על 592,000 ₪. לפיכך, לא יקשה על המבקשת לגבות חזרה את הכספים.

המבקשת טענה בתגובה לתגובה, כי לא צורפה ראיות כלשהן לגבי דירה כאמור שבבעלות המשיב ואילו לגבי דירה אחרת, הוכח על ידה שזו כבר נמכרה ואינה עוד בבעלות המשיב.

בהחלטתי מיום 17.11.09 אפשרתי למשיב לצרף נסח רישום של הדירה הנטענת וכן הוריתי לצרף אסמכתאות לגבי שוויה וכן לגבי יתרת החוב בגין המשכנתא. המשיב צירף אמנם נסח רישום המוכיח את בעלותו המשותפת יחד עם אשתו בדירה. כמו כן, הסתמך המשיב על מחירון לוי יצחק לגבי מחיר הדירה. יחד עם זאת, לא צורפה כל אסמכתא ליתרת החוב בגין המשכנתא.

מסכים אני עם בא כוח המבקשת בנקודה זו, כי הסכום שנרשם בנסח הנו סכום קרן ההלוואה אשר אינו משקף את יתרת החוב, אשר יתכן והנה גבוהה מסכום הקרן. כמו כן, בהעדר המצאת מסמך לגבי יתרת החוב, לא ניתן לדעת אם המשיב צבר פיגורים בתשלומי ההלוואה אם לאו. זאת ועוד: גם הטענה שלפיה רק מחצית הדירה בבעלות המשיב, יש בה ממש.

משמעות הדבר, כי גם אם שווי מחצית הדירה הנו כטענת המשיב ועומד על כ-650,000 ש"ח (ללא הפחתה כלשהי בגין טענת המבקשת על מכירת הדירה כתפוסה), הרי שבמכירה כפויה בעת מימוש המשכנתא יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי שווי הדירה יקטן, לכל הפחות באחוזים בודדים ואף יתווסף חוב נוסף בגין הוצאות ההליכים המשפטיים ומנגד, בהעדר המצאת אסמכתא בדבר יתרת החוב בגין המשכנתא, יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי יתרת החוב כיום בגין ההלוואה, גבוהה מסכום הקרן וזאת מכוח הכלל הראיתי שלפיו הימנעותו של בעל דין מלהביא ראיה מתבקשת ללא הסבר מניח את הדעת, מקימה חזקה שלפיה לו הובאה הראיה, הייתה פועלת לחובתו (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, 614,615).

בנסיבות אלה, סיכוי טוב כי לאחר מכירת הדירה וכיסוי ההלוואה, לא יוותר בידי המשיב סכום כלשהו מתוך כספי מימוש הדירה. אם נוסיף לאמור לעיל את העובדה כי המשיב נמנע מלהצביע על נכסים אחרים שבבעלותו ואף נמנע מלפרט את שיעור הכנסתו ומקור פרנסתו, יש להגיע למסקנה כי עלה בידי המבקשת להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת עיכוב הביצוע.

סוף דבר